השיבה אל נופי הארץ
לאבותינו הובטחה "ארץ זבת חלב ודבש" וכך נשתמרה הארץ בזיכרון הלאומי משך אלפיים שנות גלות. אך במשך כל השנים עברו על הארץ מלחמות דת, מלחמות שליטה בדרכים מסחריות וכלכליות. עמים באו והלכו, ניצלו את האדמה ואת יושביה, אך לא בנו אותה, חיו בה חיים זמניים, בלי לאהוב אותה. על מנת לתאר את המראות שחיכו לחלוצי העליות הראשונות די לקרוא את ספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש". סופר לא יהודי, אובייקטיבי, שבא לכאן ב 1867 כעולה רגל מניו-יורק. נסתפק כאן במספר משפטים מתוך סיכום מסעו:
"מסע בעלייה לרגל מגיע אפוא לסיומו. עלינו לשמוח על כך שלא ערכנו אותו כדי להשביע את עיננו במראות טבע מרהיבים\ מפני שהיינו מתאכזבים קשות… הארץ היא חד גונית ולא מלבבת… נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה אומרים אומללות כמו יגון וייאוש… ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה… לירושלים הנודעת עצמה\ השם המפואר בתולדות האנושות\ אבדה כל גדולתה עתיקת היומין והיא הפכה לכפר אביונים… ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת ?… ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא." למציאות זו הגיעו החלוצים, ובנוף זה הם החליטו להשיב עטרה ליושנה, להפרות את האדמה, לבנות מחדש את עריה ואת כפריה של הארץ, ליישבה ולהוליד בה ילדים גאים ובני חורין.
בתערוכה צנועה זו אנו מציגים הדפסים, צילומים וציורים המתעדים את נופי הארץ מתחילת המאה ה-19 ועד קום המדינה. במאה ה-19 הנופים תועדו בעיקר על ידי עולי רגל ונוסעים שחלפו ורשמו מראות. מתחילת העלייה השנייה אנו רואים תיעוד שונה, דינאמי, של אמנים יהודיים, ציוניים שהתבוננו בנוף באהבה, ראו את כל יופייה הפנימי ועקבו אחר החזרת תפארתה על ידי המתיישבים.
המתבונן במוצגים יוכל בקלות לראות את השינוי המרהיב שחל תוך מספר עשורים.
