אייקון הערכת תכנית "בית התקווה" לשיקום עברייני אלימות במשפחה

הערכת תכנית "בית התקווה" לשיקום עברייני אלימות במשפחה

ברוב בתי הכלא בעולם המערבי אפשר למצוא היום סוגים מגוונים של תכניות למניעת אלימות במשפחה. תכליתן של מרבית תכניות אלו להביא לידי שינוי את תפיסותיו של התוקפן, להשריש בקרבו תחושת הערכה וכבוד כלפי בת זוגו, להפנים תחושת אחריות להתנהגותו האלימה ולהקנות לו מיומנויות תקשורת ואסטרטגיות לשליטה בכעסים. בדרך זו תכניות למניעת אלימות במשפחה מבקשות להפחית את הסבירות לכך שגברים אלימים יבצעו תקיפה נוספת כלפי בנות זוגם. אף שהקשר בין תכניות למניעת אלימות במשפחה בכלא ובין שיקום אסירים נחקר רבות בספרות, מחקרים רבים מעלים שאלות בנוגע ליעילותן של תכניות אלו בהפחתת מועדות. נוסף על כך, הספרות מותחת ביקורת על שיטות המחקר ששימשו להערכת התכניות, בעיקר בשל אי התאמה של קבוצת ביקורת, שימוש במדגמים קטנים, שיעור נשירה גבוה של משתתפים, תקופת מעקב קצרה לאחר השחרור, ריבוי הגדרות למדד הרצידיביזם והתייחסות הומוגנית למגוון תכניות האלימות במשפחה.

מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את יעילותה של תכנית למניעת אלימות במשפחה המיושמת בשירות בתי הסוהר (שב״ס), במחלקה הטיפולית ״בית התקווה״ בכלא חרמון, בכל הנוגע להפחתת שיעורי המועדות בקרב אסירים (מאסרים ומעצרים חוזרים), וכן לתאר את התכנית, את האוכלוסייה המשתתפת בה ואת עמדות המטפלים המפעילים תכנית זו. במחקר נערך ניתוח כמותי של 277 אסירים שפוטים, תושבי ישראל, אשר השתחררו מהכלא בשנים 2012-2004 ושהשתתפו בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית התקווה. כדי להתאים קבוצת השוואה לאסירים שהשתתפו בתכנית נעשה שימוש בשיטה של ״השוואת ציוני היתכנות״ (Propensity Score Matching). שיטה זו משקללת את כלל המשתנים שעשויים להשפיע על הקבלה לתכנית ומחשבת את ההסתברות של כל אסיר להתקבל לתכנית. ההסתברות של כל אסיר להתקבל לתכנית מתבססת על מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, מאפייני המאסר ומאפייני האסיר. על בסיס הציון שהתקבל הותאם לכל אסיר שהשתתף בתכנית אסיר ״תאום״ שלא השתתף בתכנית. השימוש בשיטה זו מאפשר לבנות קבוצת ביקורת טובה ומדויקת שמאפשרת להצביע על תרומת ההשתתפות בתכנית.

נמצא כי הסיכון של אסירים שהשתתפו בתכנית בית התקווה להיאסר ולהיעצר שוב נמוך מהסיכון של אסירים בקבוצת הביקורת בתקופת מעקב עד ארבע שנים. השוואת שיעורי הרצידיביזם בין משתתפי קבוצת הטיפול למשתתפי קבוצת הביקורת העלתה כי בתום ארבע שנים מהשחרור הסיכון להיאסר בקבוצת הטיפול קטן ב-39.7% מבקבוצת הביקורת, והסיכון להיעצר קטן ב־38.7% מבקבוצת הביקורת. בשנה החמישית נשמר הפער בין הקבוצות אך ללא מובהקות סטטיסטית. כמו כן נמצא כי הסיכון של אסירים אלו להיאסר ולהיעצר שוב בעוון עבירת אלימות נמוך מהסיכון של אסירים בקבוצת הביקורת בתקופת מעקב עד שלוש שנים. השוואת הסיכון לרצידיביזם בעוון עבירת אלימות בין משתתפי קבוצת הטיפול למשתתפי קבוצת הביקורת העלתה כי בתום שלוש שנים מהשחרור הסיכון להיאסר בקבוצת הטיפול קטן ב-49.1% מבקבוצת הביקורת, והסיכון להיעצר קטן ב-55.1% מבקבוצת הביקורת. בשנה הרביעית והחמישית נשמר הפער בין הקבוצות אך ללא מובהקות סטטיסטית.

מהניתוח האיכותני ומהראיונות עם המטפלים עלה כי אוכלוסיית האסירים בבית התקווה היא אוכלוסייה מורכבת הן מבחינה סוציו-דמוגרפית הן מבחינה קלינית וכי קשה לספק פרופיל פסיכולוגי אחיד לכל עברייני אלימות במשפחה שמגיעים לבית התקווה. עם זאת, ישנן תכונות פסיכולוגיות שמופיעות בשכיחות גבוהה, כגון צורך גבוה בכוח ובשליטה, דימוי עצמי נמוך, חרדת נטישה והעדר אמון בסיסי בבני אדם.

לדידם של המטפלים ההצלחה של בית התקווה נובעת משילוב של כמה גורמים: תכנית במודל דמוי קהילה טיפולית, מגוון רחב של טיפולים, משך ארוך למדי של התכנית(כשנה) וחשיפת המטופלים לחינוך פורמלי, לא פורמלי ולתעסוקה. בנוסף הוזכרה ההשפעה החיובית של סביבת הכלא והמבנה האדריכלי שלו.

AAC Version 2.9